פסק-דין בתיק עפ"ת 38114-08-10

1.         ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין של בית המשפט לתעבורה בירושלים (כבוד סגן הנשיא, השופט י' ריבלין), מיום 30.6.10, בפל 657/04 ובפל 714/05, שם הורשע המערער בביצוע שתי עבירות של נהיגה בזמן פסילה ונהיגה ללא ביטוח (ביום 26.2.04 וביום 9.11.05) ושתי עבירות של נהיגה ללא רישיון נהיגה תקף. בגין העבירות הללו, הוטל על המערער עונש של מאסר בפועל לתקופה של 8 חודשים, 3 חודשי מאסר על תנאי למשך 3 שנים, הפעלת התחייבות לתשלום בסך של 15,000 ש"ח ופסילת רישיון נהיגה למשך שנה.

כתבי האישום הוגשו על בסיס הרשעתו של המערער בת"ד 3439/99, שנידון בפני כבוד השופט א' חן. שם, הורשע המערער ונגזר דינו ביום 10.3.02, ובמסגרת זו, בין היתר, נפסל המערער מלנהוג למשך 8 חודשים. השופט חן נעתר לבקשת המערער לעיכוב ביצוע פסק הדין, ועיכב את פסק הדין ב-45 יום לצורך הגשת ערעור, אשר נדחה על ידי בית המשפט המחוזי ביום 4.6.02 (ע"פ 6226/02). ביום 5.6.06 הגיש המערער בקשה לבית המשפט לתעבורה שגזר את דינו, לביטול הפקדת רישיון נהיגה ולחישוב הפסילה מיום מתן גזר הדין, בצרפו אישור ממשרד הרישוי לפיו פג תוקף רישיונו ביום 15.11.98. בהחלטתו מיום 18.6.06 קבע השופט חן, כי הפסילה תחושב מיום גזר הדין וההפקדה בוצעה רטרואקטיבית מיום 10.3.02. 

ההליך בפני בית משפט קמא

2.         בהכרעת דינו, תחילה, התייחס בית משפט קמא להשתלשלות ההליך. הוא ציין, כי במקור, נידונו התיקים נשוא הערעור בפני כבוד השופט א' טננבוים, אשר לאחר שנתן למערער מספר הזדמנויות להמציא רישיון נהיגה אך הלה לא התייצב לדיון, הרשיע את המערער ביום 12.1.06 וגזר  את דינו. המערער הגיש ערעור על פסק הדין, וביום 16.12.07 ביטל בית המשפט שלערעור את פסק הדין והחזיר את התיק לבית המשפט לתעבורה, שם, כאמור, הוא נשמע בפני כבוד ס' הנשיא, השופט י' ריבלין.

3.         בית משפט קמא המשיך ופירט באשר להליך שהתנהל בפניו. הוא ציין, כי מיום 10.1.08 נעשו מאמצים לאתר את המערער, ולאחר שהוצגו אישורים המעידים שהמערער זומן כדין ולא התייצב, הוצא נגד המערער צו הבאה (ר' בפרוטוקול מיום 2.3.08). המערער לא התייצב גם לדיונים הבאים. ביום 9.7.09 התייצב המערער בעקבות צו ההבאה שהוצא נגדו. התיק נקבע להוכחות, והוסבר למערער שעליו להיות מיוצג, וכן הוצע לו סנגור ציבורי. ברם, המערער הגיע לדיון ההוכחות ביום 25.8.09 כשאינו מיוצג, וההוכחות נשמעו בכל זאת, באותו מועד. בדיון ביום 10.11.09 מונה למערער סנגור, ובישיבה הבאה ביום 7.2.10 היה המערער מיוצג. בית משפט קמא הוסיף, כי מעת שמונה למערער סנגור, הוא דחה את הדיון ארבע פעמים, כדי להעיד את המערער מחדש וכדי לאפשר לו להציג אישור ממשרד הרישוי, להוכחת טענתו, כי הונפק לו רישיון נהיגה זמני נכון לשנת 2004.

בהכרעת דינו, ציין בית משפט קמא, כי גם בת"ד 3439/99, שם נפסל המערער מלנהוג (ועל בסיס פסילה זו הוגשו כתבי האישום דנן), התייחס כבוד השופט א' חן שדן בתיק, לדחיות הרבות בדיונים בשל בקשות המערער, ולהיזקקותו לצווי הבאה כדי להבטיח את התייצבותו לדיונים.

4.         אשר להרשעתו של המערער, זו נסמכה על התרשמותו החיובית של בית משפט קמא משני עדי התביעה; רס"ר דנה עזרן שהעידה לגבי האירוע ביום 26.2.04, ורס"מ רחמים טבק, שהעיד לגבי האירוע ביום 9.11.05. השניים העידו, כי עצרו את המערער בעת שעסקו באכיפת חוקי התנועה, וזיהו את המערער על סמך תעודת זהות שהציג בפניהם. בית משפט קמא קבע, כי אף שמדובר בעדות יחידה בכל אירוע, עדותם של השוטרים אמינה עליו, כי אכן זיהו את המערער לפי תעודת הזהות שהציג בפניהם ואין המדובר בסיטואציה של טעות בזיהוי. כן התרשם, כי ההודעה שמסר המערער ביום 26.2.04 (ת/3), בה הסכים, כי נעצר על ידי השוטרת עזרן, נמסרה על ידי המערער מרצונו הטוב והחופשי ונחתמה על ידו.

בנוסף, קבע בית משפט קמא, כי במועד ביצוע העבירות, המערער טרם ביצע הפקדת רישיון, ולכן נחשב לפסול מלנהוג. הוא הוסיף, כי היה על המערער לברר מה עלה בגורל הערעור שהגיש על פסק דינו של השופט חן, ומשלא עשה כן ונמצא נוהג ביום 26.2.04, כשנה וחצי מאז הערעור, נהג בפסילה. בית משפט קמא ציין, כי מכל מקום, למערער גם נשלח פסק הדין בערעור והודעה מבית המשפט על כך שהוא פסול וחייב להפקיד את רישיונו, אך הוא התעלם מהם.

כן קבע, כי המסמך ממשרד הרישוי שצירף המערער לת"ד 3439/99, מוכיח, שלמערער אין רישיון נהיגה תקף מאז 15.11.98, ומכאן שגם נהג ללא ביטוח תקף.

בית משפט קמא דחה את טענתו של המערער, כי החזיק ברישיון נהיגה זמני. החלטתו זו, התבססה על עדותה של פקידת משרד הרישוי, שהעידה כי בבדיקה שביצעה לא נמצא שהונפק למערער רישיון נהיגה זמני מאז 2003, וכי תוקף רישיונו פג ביום 15.11.88, ועל מסמך מיום 11.4.10 של משרד הרישוי (שהמערער עצמו הציג), וממנו עולה, כי לא נופק לו כל רישיון נהיגה זמני בשנים 2003-2005.

הטענות בערעור

חובת מינוי סנגור

5.         בפתח טיעונו, הלין ב"כ המערער על כך, שבחלקו הארי של ההליך שהתקיים בפני בית משפט קמא, ובכלל זה שמיעת עדי התביעה, לא היה המערער מיוצג וייצג את עצמו. רק לאחר שמיעת עדי התביעה מינה בית המשפט סנגור, שייצג את המערער בפרשת ההגנה, ואילו עדי התביעה, לא נשמעו מחדש. ב"כ המערער טען בעניין זה, כי מאחר שההרשעה התבססה אך על עדי התביעה, הרי שנפל בה פגם, שכן לא נתאפשר לסנגור לחקור את אותם עדים. בנסיבות אלה, כך טען, לא יכול היה בית משפט קמא להטיל עונש מאסר בפועל על המערער (ובכלל זה גם מאסר בדרך של עבודות שירות), כאמור בסעיף 15ב לחוק סדר הדין הפלילי, תשמ"ב-1982 (להלן - חוק סדר הדין הפלילי). בנוסף, טען, כי על פי סעיף 15א לחוק סדר הדין הפלילי, היה על המשיבה להודיע לבית המשפט במועד הגשת כתב האישום או בכל מועד אחר לפני תחילת המשפט, כי בכוונתה לבקש להטיל על המערער עונש של מאסר בפועל. משלא עשתה כן, היתה מנועה המשיבה מלבקש עונש של מאסר בפועל. בתמיכה לטענתו, הפנה ב"כ המערער לת"פ (י-ם) 10169/08, שם שינתה המדינה את עמדתה העונשית ממאסר בפועל למאסר על תנאי ושל"צ, מהטעם שהנאשם שם לא היה מיוצג בשלב ההוכחות. 

ב"כ המערער הוסיף וטען, כי אף שכתב האישום הוגש בשנת 2005, כשנה לפני חקיקתו של תיקון מספר 49 לחוק סדר הדין הפלילי - תיקון שקבע בסעיף 15א לחוק סדר הדין הפלילי את חובתו של התובע להודיע במועד הגשת כתב האישום או לפני תחילת המשפט שישנה אפשרות שבית המשפט יתבקש להטיל על נאשם עונש מאסר בפועל, וכן קבע בסעיף 15ב איסור על הטלת עונש מאסר בפועל על נאשם שאינו מיוצג - יש ליתן את הדעת לכך שמועד ההוכחות הראשון נקבע רק ביום 9.7.09 והתקיים ביום 25.8.09, כשלוש שנים לאחר חקיקת התיקון. להשקפתו, המועד הקובע לתחולת תיקון 49, הוא המועד בו נוהל התיק, ולא מועד הגשת כתב האישום.

בדיון שהתקיים ביום 12.4.11, הפנה ב"כ המערער לתקנה 4א לתקנות הסנגוריה הציבורית, תשנ"ו-1996 (להלן - תקנות הסנגוריה הציבורית), וטען, כי גם מכוח תקנה זו, היתה חובה למנות למערער סנגור (ולא רק מכוח הוראות תיקון 49).

6.         מנגד, הפנתה ב"כ המשיבה לע"פ 816/10 גולד נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 14.3.10) (להלן - עניין גולד), וטענה, כי מאחר שכתבי האישום הוגשו ביום 12.7.04 וביום 9.11.05, עובר לתיקון 49 לחוק העונשין שנכנס לתוקף בסוף חודש דצמבר 2006, הרי שלא חלות בעניינו של המערער ההוראות בדבר חובת הייצוג. מעבר לכך, טענה ב"כ המשיבה, כי טענתו של המערער לפגם בכך שלא היה מיוצג נגועה בחוסר תום לב, שכן בהליך שהתנהל בפני בית משפט קמא, סרב המערער שימונה לו סנגור ציבורי באומרו שהוא מעוניין בסנגור פרטי, אך למרות זאת הגיע לדיונים ללא ייצוג. עתה, הוא מלין על כך שלא יוצג. לדידה, התמונה המצטיירת בתיק זה היא של אדם "שבאופן שיטתי הוא מסכל את ההליך נגדו ואחר כך מגיש ערעור" (ע' 10 ש' 20-21). במסגרת זו טענה, כי גם בתיק שהתנהל בפני השופט חן, ניתן להבחין בדפוס התנהגות דומה של המערער.

ב"כ המשיבה, הוסיפה וטענה, כי על כל פנים, לא נגרם למערער עיוות דין בכך שלא היה מיוצג, שכן הוא ייצג עצמו נאמנה, שאל את העדים שאלות, ובית המשפט השלים את החסר ושאל בעצמו שאלות.

7.         חוק סדר הדין הפלילי (תיקון מס' 49), התשס"ו-2006, קובע לעניין תחילתו ותחולתו:

"4.       (א)        תחילתו של חוק זה ביום י' בטבת התשס"ז (31 בדצמבר 2006) (בסעיף זה - יום התחילה).